אני משוכנע שלכל מי שיצא להיות בסיטואציה כזאת הוא לבסוף רק הרוויח מעצם הפעולה או המחשבה של "יאללה אין לי מה להפסיד". זאת בעצם פעולה הפוכה של המוח ושל המחשבות האוטומטיות שלנו. אפוא, לי תמיד היה הפחד להפוך משכיר לעצמאי, פחד שנבע מהחשש להפסיד את מה שכבר השגתי לאורך כל השנים ועל הדרך, הפחד לאבד את תחושת הביטחון שיש לך כשכיר, אני סבור שכולכם וודאי מכירים את התחושה הזאת. ואז הגיע הרגע שבו הייתי צריך להחליט מה לעשות, האם להמשיך לעבוד כשכיר או לצאת לדרך חדשה ועצמאית? וזאת הייתה הנקודה שבה אמרתי לעצמי "יאללה אין לי מה להפסיד" או במילים אחרות זה הכל או כלום! נכון, צריך אומץ, צריך תכנון ובעיקר אמונה בשביל לעשות מהלך כזה באמצע החיים זה לא פשוט בכלל! יחד עם זאת כעבור זמן לא רב גיליתי שזאת הייתה ההחלטה השנייה החשובה בחיי.
למעשה אני מדבר על קבלת החלטות נכונות במהלך חיינו בין אם מדובר על חיינו הפרטיים או המקצועיים. וזה לא טריוויאלי לקבל את ההחלטה הנכונה עבורנו, משום שאנחנו במרתון יומיומי, אנחנו רצים קדימה מהר מדי ומפספסים דברים חשובים וכל כך פשוטים בדרך…
אנסה להמחיש לכם את זה על ידי סיפור קצר ואתם מוזמנים לקחת את זה למקום האישי או המקצועי או גם גם:
מנהל בכיר בחברה משגשגת לקה בהתקף לב. הרופא הורה לו לשהות בחווה במשך מספר שבועות ולנוח עד להתאוששות והחלמה מלאים. שמע המנהל בעצת רופאו ושכר צימר באחד המושבים בצפון הארץ. לאחר מספר ימים החל להשתעמם וביקש מהחוואי לעסוק בעבודות החווה השונות. החוואי פקפק ביכולתו של העירוני שהגיע מהמשרד ועוד מכורסת-מנהלים, אבל הסכים ונתן לו לפנות את זבל הפרות מהרפת בהנחה שיעשה זאת במשך שבוע. להפתעתו, סיים המנהל את העבודה בפחות מיום אחד.
למחרת נתן לו החוואי עבודה יותר קשה – לערוף את ראשיהם של 500 תרנגולות, בהנחה שהפעם עבודתו תימשך לפחות ימים אחדים. אך שוב, הופתע לראות שהעבודה הושלמה כליל בסוף היום.
ביום השלישי, כאשר הושלמו כל עבודות החווה, ביקש החוואי מהמנהל למיין שק תפוחי-אדמה לשני ארגזים. אחד לתפוחי-אדמה קטנים והשני – לגדולים. בסוף היום, ראה החוואי כי המנהל עדיין יושב ליד שק תפוחי-האדמה ושני הארגזים ריקים.
התפלא בעל החווה: "הכיצד ביצעת במהירות עבודות קשות כל כך ואילו עכשיו אינך מסוגל לבצע עבודת מיון פשוטה"?!
ענה לו המנהל: "הקשב, כל חיי אני עורף ראשים ומתעסק בזבל, אבל עכשיו אתה מבקש ממני לקבל החלטות…
